אנטרטיקה
ואז הגיע היום השלישי. הגענו לאי הפיל. נשמע קצת מגוחך בעברית, אבל ככה זה.
למה אי הפיל ? בערך כמו אי הדגים בסלאר בבוליביה. פילים באנטרטיקה דווקא אין, גם לא סוואנות. פשוט, אומרים, שהצורה של האי מזכירה פיל. בצהריי היום, ככה, מעבר לעננים הנוראיים שכיסו אותנו, הגלים המטורפים שהיקפו אותנו, נתגלתה לנגד עיננו היבשת.
פאק. הגענו. אמנם לא ליבשת עצמה אלא לאי ליד. אבל זהו. סוף העולם. זה כאן. ממש כאן מולנו.
ואלוהים. ככה בדיוק זה נראה. באמת סוף העולם. כאילו אצבע אלוהים דילגה פה בכל נושא הבריאה. החצר האחורית של העולם. האם אני באמת רוצה להיות פה ? שאול זה כאן.
אנטרטיקה
קשה להסביר את התחושה. אפילו תמונות בקושי יש משם, היות ופיזית, לא הצלחנו לצלם. תנודות הסירה. האצבעות הקפואות. קפואות אימים. הרצון להתמודד עם הרפלקס ההקאה הנוראי. בתכלס, לא קל.
האי מפורסם כחלק מסיפור היחלצות של משלחת שרצתה לחצות את אנטרקטיקה בתחילת המאה הקודמת. כמובן, כמו 90% מהסיפורי המשלחות באנטרקטיקה, גם הם נתקלו בבעיות אינספור, אבל שכמעט כולן, כמעט כמו כל מיתוס ישראלי טוב, מסתיימות בסיפורי גבורה הירואיים. בכל אופן, 22 איש חיו על חתיכת חוף כאן. ובמילה חוף אני לא ממש מתכוון לחול ים זהוב, עם עצי קוקוס ונימפות שמגישות מיץ אננס סחוט טרי, אלא לכמה חתיכות סלעים, חשופים לרוח, קרחונים ולגלים חזקים ברמות מטרידות משהו, עם מליון פינגווינים. וזהו. אה. וגם קר. מאוד. כפור מטורף. הם התגוררו במקום כ - 4 חודשים, עד שמשלחת הצלה צ’ליאנית הגיעה למקום וחילצה אותם.
אפילו בנו שם אנדרטה. כל הזין להיות שם בנאי.
אנטרטיקה
אחרי שעה של שיט זודיאק, שבו קיבלנו נחיתה רטובה (תרתי משמע) בים, ראינו מליון פינגווינים, אנדרטה לזכר הסיפור, סוגי ציפורים שונים, ו - משהו באמת מגניב, אריה ים שצד לו פיגנווין. שוס לא נורמלי
אנטרטיקה
אחרי שעה של שיט, 2 זוגות מכנסיים, חולצה ארוכה, שני פליזים, כפפות, צעיף, כובע, מגפיים, 2 זוגות גרביים, התחלתי לסבול מכאבי קור מטורפים בידיים וברגליים. נורא ואיום. ממש כאבי קור.
חזרנו בריצה לחד, למשכננו מוגן הקירות, לנסות ולהפשיר. מים חמים. פאן חשמלי. הכל.
הירידה הזאת למים, גרמה לי להעריך מאוד את הצוות שהוריד אותנו למטה. איך הם שורדים שם את כל המים והכפור. אחד מהם אגב, נפל מהמדרגות של הספינה למים. מעלה אחת מתחת לאפס. מים ארקטיים.
אני, אישית, לא הייתי מביע התעניינות מיוחדת בלהיתקע שם 4 חודשים, בנסיונות ציד של פינגווינים, אבל אין ספק שקיבלנו והבנו טוב מאוד את התחושה מה זה לחיות באנטרטיקה. ועוד בקיץ, גודאמט ! היום הבא.
ביום הבא - הגענו לאנטרטיקה. פאקינג שיט !!! אנחנו פה !! הגענו !
איזו התרגשות.
אבל לא באמת הגענו. עדיין.
הסיפון העליון מכוסה כולו בשלג. לבן ודק.
אנטרטיקה
והאוקיינוס ? כולו קרחונים. הכל. OK ? מה עכשיו ? איך עוברים ?
הקפטן שלנו, החליט שהוא עובר באמצע. מנווט לו בין הקרחונים. נכנס בהם. מזיז אותם. הוא חוצה. אגב, הייתה ספינה לידנו שבאמת פרשה ולא הגיע ליבשת באותו אזור.
מה חוצה מה ? מה נכנס בקרחונים ? הלו !!! טיטאניק ??? זוכר ??? לא ראית את הסרט ????
בכל אופן, חצינו את מעטפת הקרחונים, והגענו ליבשת. ירדנו.
איזה שוס !!! אנחנו באמת שם!!
מליון פינגווינים. מסוג GENTOO.
יורדים ומסתכלים. בדרך, כמובן, אריות ים.
שלג צח. נקי כזה. בתולי. ראשוני.
השמיים התהבהרו. כחולים כחולים. עננים קטנים. איזה יום מדהים. קשה. באמת שקשה לתאר איזו התרגשות.
חוזרים לספינה, וממשיכים לתחנה הבאה.
תחנת מחקר ארגנטינאית בשם Ezperanza.
תחנה די גדולה. מתגוררים בה בסביבות 65 איש. משפחות שלמות. 20 איש מתחת לגיל 21. על כן, אפילו יש שם בית ספר. מעניין אם יש להם בגרות במדעי הכפור.
בכל אופן, סיור קטן, יש כנסייה, דואר (כמובן ששלחנו גלויות..), תחנת טיהור שפכים, ואפילו מקרר. איזה אבסורד זה. מקרר באמצע הקרח.
אנטרטיקה
ואז הגיע היום השלישי. הגענו לאי הפיל. נשמע קצת מגוחך בעברית, אבל ככה זה.
למה אי הפיל ? בערך כמו אי הדגים בסלאר בבוליביה. פילים באנטרטיקה דווקא אין, גם לא סוואנות. פשוט, אומרים, שהצורה של האי מזכירה פיל. בצהריי היום, ככה, מעבר לעננים הנוראיים שכיסו אותנו, הגלים המטורפים שהיקפו אותנו, נתגלתה לנגד עיננו היבשת.
פאק. הגענו. אמנם לא ליבשת עצמה אלא לאי ליד. אבל זהו. סוף העולם. זה כאן. ממש כאן מולנו.
ואלוהים. ככה בדיוק זה נראה. באמת סוף העולם. כאילו אצבע אלוהים דילגה פה בכל נושא הבריאה. החצר האחורית של העולם. האם אני באמת רוצה להיות פה ? שאול זה כאן.
אנטרטיקה
קשה להסביר את התחושה. אפילו תמונות בקושי יש משם, היות ופיזית, לא הצלחנו לצלם. תנודות הסירה. האצבעות הקפואות. קפואות אימים. הרצון להתמודד עם הרפלקס ההקאה הנוראי. בתכלס, לא קל.
האי מפורסם כחלק מסיפור היחלצות של משלחת שרצתה לחצות את אנטרקטיקה בתחילת המאה הקודמת. כמובן, כמו 90% מהסיפורי המשלחות באנטרקטיקה, גם הם נתקלו בבעיות אינספור, אבל שכמעט כולן, כמעט כמו כל מיתוס ישראלי טוב, מסתיימות בסיפורי גבורה הירואיים. בכל אופן, 22 איש חיו על חתיכת חוף כאן. ובמילה חוף אני לא ממש מתכוון לחול ים זהוב, עם עצי קוקוס ונימפות שמגישות מיץ אננס סחוט טרי, אלא לכמה חתיכות סלעים, חשופים לרוח, קרחונים ולגלים חזקים ברמות מטרידות משהו, עם מליון פינגווינים. וזהו. אה. וגם קר. מאוד. כפור מטורף. הם התגוררו במקום כ - 4 חודשים, עד שמשלחת הצלה צ’ליאנית הגיעה למקום וחילצה אותם.
אפילו בנו שם אנדרטה. כל הזין להיות שם בנאי.
אנטרטיקה
אחרי שעה של שיט זודיאק, שבו קיבלנו נחיתה רטובה (תרתי משמע) בים, ראינו מליון פינגווינים, אנדרטה לזכר הסיפור, סוגי ציפורים שונים, ו - משהו באמת מגניב, אריה ים שצד לו פיגנווין. שוס לא נורמלי
אנטרטיקה
אחרי שעה של שיט, 2 זוגות מכנסיים, חולצה ארוכה, שני פליזים, כפפות, צעיף, כובע, מגפיים, 2 זוגות גרביים, התחלתי לסבול מכאבי קור מטורפים בידיים וברגליים. נורא ואיום. ממש כאבי קור.
חזרנו בריצה לחד, למשכננו מוגן הקירות, לנסות ולהפשיר. מים חמים. פאן חשמלי. הכל.
הירידה הזאת למים, גרמה לי להעריך מאוד את הצוות שהוריד אותנו למטה. איך הם שורדים שם את כל המים והכפור. אחד מהם אגב, נפל מהמדרגות של הספינה למים. מעלה אחת מתחת לאפס. מים ארקטיים.
אני, אישית, לא הייתי מביע התעניינות מיוחדת בלהיתקע שם 4 חודשים, בנסיונות ציד של פינגווינים, אבל אין ספק שקיבלנו והבנו טוב מאוד את התחושה מה זה לחיות באנטרטיקה. ועוד בקיץ, גודאמט ! היום הבא.
ביום הבא - הגענו לאנטרטיקה. פאקינג שיט !!! אנחנו פה !! הגענו !
איזו התרגשות.
אבל לא באמת הגענו. עדיין.
הסיפון העליון מכוסה כולו בשלג. לבן ודק.
אנטרטיקה
והאוקיינוס ? כולו קרחונים. הכל. OK ? מה עכשיו ? איך עוברים ?
הקפטן שלנו, החליט שהוא עובר באמצע. מנווט לו בין הקרחונים. נכנס בהם. מזיז אותם. הוא חוצה. אגב, הייתה ספינה לידנו שבאמת פרשה ולא הגיע ליבשת באותו אזור.
מה חוצה מה ? מה נכנס בקרחונים ? הלו !!! טיטאניק ??? זוכר ??? לא ראית את הסרט ????
בכל אופן, חצינו את מעטפת הקרחונים, והגענו ליבשת. ירדנו.
איזה שוס !!! אנחנו באמת שם!!
מליון פינגווינים. מסוג GENTOO.
יורדים ומסתכלים. בדרך, כמובן, אריות ים.
שלג צח. נקי כזה. בתולי. ראשוני.
השמיים התהבהרו. כחולים כחולים. עננים קטנים. איזה יום מדהים. קשה. באמת שקשה לתאר איזו התרגשות.
חוזרים לספינה, וממשיכים לתחנה הבאה.
תחנת מחקר ארגנטינאית בשם Ezperanza.
תחנה די גדולה. מתגוררים בה בסביבות 65 איש. משפחות שלמות. 20 איש מתחת לגיל 21. על כן, אפילו יש שם בית ספר. מעניין אם יש להם בגרות במדעי הכפור.
בכל אופן, סיור קטן, יש כנסייה, דואר (כמובן ששלחנו גלויות..), תחנת טיהור שפכים, ואפילו מקרר. איזה אבסורד זה. מקרר באמצע הקרח.
אנטרטיקה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה