עוד יום עבר
המזל שהאיר לנו פנים, פנה מאיתנו. גלים גבוהים. רוחות. גשם. סערה. יום שלם שהלך לאיבוד. לא ירדנו ליבשת אפילו פעם אחת. מסוכן מידי אמרו לנו. ממש מתסכל. סה"כ, סמכנו (לא שהיתה לנו ברירה) על ההחלטות שהתקבלו. אבל מצד שני, קיבינימט. הרי אני לא אחזור לכאן. תורידו אותי למטה !!! לנו, סה"כ, היו 8 ירידות מהספינה.
שמענו על קרוזים שאלוהי מזג האוויר כל כך התאכזר אליהם, שהם ביצעו רק ירידה אחת מהאנייה.
זהו. בתכלס נגמרה אנטרטיקה. עכשיו התחיל המסע הארור בחזרה. ארור ? לחלוטין כן.
התחלנו מוקדם מהמתוכנן את החזרה למעבר הדראק. עוד ארוחת ערב שבוזבזה לאסלה. וזאת אפילו הייתה הארוחה החגיגית של סוף המסע. בצהריים למחרת, כבר כל כך סבלתי, שנשברתי.
ניר קרא לרופא. שאכן תוך רבע שעה הגיע ודקר את עכוזי בזריקה, שאמנם הייתה יקרה להחריד, 35 דולר, אבל שווה כל סנט.
זריקת קסם.
תוף שעה. שעה !!. שעה מרגע הזריקה הייתי בנאדם אחר. חדש. נטול בחילות. כאבי ראש. סחרורות. יכולתי לאכול. לקרוא. עם כל הגלים המחורבנים. קיבנימט. חבל שלא לקחתי 4 זריקות כאלה. למה לא מוכרים אותן בבית מרקחת, גודאמט ?
זהו. אחרי עוד יום וחצי של שיט, הקדמנו ב - 15 שעות והגענו לכיף הורן, שזו הנקודה הדרומית ביותר בדרום אמריקה.
בדרך כלל, הים פה סוער מאוד, ואין אפשרות להתקרב, אבל דווקא היום הים נרגע, והספינה שלנו התקרבה אליו יותר מבכל יום בעונה הזאת. יופי. עכשיו בא מזג אוויר טוב ??? היינו צריכים אותו יום קודם !
בתכלס, יכלנו כבר לחתוך למלון שלנו, אבל.. בעצם...מי רוצה לצאת ?
המיטה שם כל כך מפנקת. השמיכות הכי טובות שהיו לנו.
בתכלס - המלון הכי טוב שהייתי בו מעודי. כן. מעודי.
אז נשארנו עוד לילה. לילה, שרגעי תוגה של סוף, החלו לחלחל לתוכו....
עוד חוויה מדהימה שהתסתיימה לה. חבל.
אבל, נסיעות ארוכות, הן אוסף של פרידות. אין מה לעשות.
עוד ערב באוושויאה. פתאום - לדבר ספרדית שוב. פאק. זה לא קל פתאום.
אז מה היה לנו ?
אין מה לעשות. אי אפשר להימנע מההשוואה ל"קרוז" הקודם שעשינו, לפני כבר 4 חודשים - גלפאגוס. קרוז ? בדיעבד, קצת מביך להעניק לו את השם הזה...
נכון. זה לא צודק. לא לא ממש הוגן. זו כמו לבצע תחרות ריצה בין בן גו’נסון עם סמים לבין הלן קלר. בלתי אפשרי. אבל אין מה לעשות. עושים את זה בכל זאת.
שם ? קליפת אגוז. ארוחות טובות, אבל, גודאמט !!! פה היינו לנו ממתקים מנטרלי טעם בין המנות העיקריות !! Tenedor Libre (אכול כפי יכולתך) פעמיים ביום. בוקר וצהריים.
בערב, כל ערב, מסעדה. מסעדת יוקרה.
היו לנו סה"כ 18 מרקים. מעולם, אף אחד מהם לא חזר על עצמו.
קיבינימט. אכלנו ארוחות ערב עם 3 מזלגות שונים, 3 סכינים שונים, 2 כפות ואינספור צלחות. אני רגיל לאכול בקושי עם מזלג אחד. אפילו את המרק !
שם ? כשהמדריך שלנו רצה לקרוא לאנייה, הוא נופף עם הכובע שלו. בדרך כלל, אחרי המתנה ממוצעת של חצי שעה, המסר עבר.
פה ? לכל מדריך/איש צוות היה מכשיר קשר. תוך שניות המסרים עברו. הכל תוקתק פה.
אפשר להמשיך. והרבה. אבל לא...
מתי עוד אני אעשה קרוז כזה ? כנראה שלא ביובל, ובטח לא בעשור הקרוב. יקר נורא. מה, אני, משוגע ? אבל. שייט. זה פשוט מפנק. ברמות. מגיע לכולם.
הקרוז מפנק. המלון מדהים. האוכל. הנקיון. המקצועיות. המקצוענות. האמפטיה. הרצון לעזור. כולם נחמדים לכולם. כל האמריקאים האלה. "אוי..סליחה..". "אוי...אני מתנצל...". הידע שלמדנו. הנופים המדהימים. ההתלהבות הילדותית, אך עם זאת המאוד אמיתית, מהרגשת הקצה. קצה העולם. התרגשתי פה, בערך כמו בפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל לפני 13 שנים. הכי תמים בשבעולם.
המזל שהאיר לנו פנים, פנה מאיתנו. גלים גבוהים. רוחות. גשם. סערה. יום שלם שהלך לאיבוד. לא ירדנו ליבשת אפילו פעם אחת. מסוכן מידי אמרו לנו. ממש מתסכל. סה"כ, סמכנו (לא שהיתה לנו ברירה) על ההחלטות שהתקבלו. אבל מצד שני, קיבינימט. הרי אני לא אחזור לכאן. תורידו אותי למטה !!! לנו, סה"כ, היו 8 ירידות מהספינה.
שמענו על קרוזים שאלוהי מזג האוויר כל כך התאכזר אליהם, שהם ביצעו רק ירידה אחת מהאנייה.
זהו. בתכלס נגמרה אנטרטיקה. עכשיו התחיל המסע הארור בחזרה. ארור ? לחלוטין כן.
התחלנו מוקדם מהמתוכנן את החזרה למעבר הדראק. עוד ארוחת ערב שבוזבזה לאסלה. וזאת אפילו הייתה הארוחה החגיגית של סוף המסע. בצהריים למחרת, כבר כל כך סבלתי, שנשברתי.
ניר קרא לרופא. שאכן תוך רבע שעה הגיע ודקר את עכוזי בזריקה, שאמנם הייתה יקרה להחריד, 35 דולר, אבל שווה כל סנט.
זריקת קסם.
תוף שעה. שעה !!. שעה מרגע הזריקה הייתי בנאדם אחר. חדש. נטול בחילות. כאבי ראש. סחרורות. יכולתי לאכול. לקרוא. עם כל הגלים המחורבנים. קיבנימט. חבל שלא לקחתי 4 זריקות כאלה. למה לא מוכרים אותן בבית מרקחת, גודאמט ?
זהו. אחרי עוד יום וחצי של שיט, הקדמנו ב - 15 שעות והגענו לכיף הורן, שזו הנקודה הדרומית ביותר בדרום אמריקה.
בדרך כלל, הים פה סוער מאוד, ואין אפשרות להתקרב, אבל דווקא היום הים נרגע, והספינה שלנו התקרבה אליו יותר מבכל יום בעונה הזאת. יופי. עכשיו בא מזג אוויר טוב ??? היינו צריכים אותו יום קודם !
בתכלס, יכלנו כבר לחתוך למלון שלנו, אבל.. בעצם...מי רוצה לצאת ?
המיטה שם כל כך מפנקת. השמיכות הכי טובות שהיו לנו.
בתכלס - המלון הכי טוב שהייתי בו מעודי. כן. מעודי.
אז נשארנו עוד לילה. לילה, שרגעי תוגה של סוף, החלו לחלחל לתוכו....
עוד חוויה מדהימה שהתסתיימה לה. חבל.
אבל, נסיעות ארוכות, הן אוסף של פרידות. אין מה לעשות.
עוד ערב באוושויאה. פתאום - לדבר ספרדית שוב. פאק. זה לא קל פתאום.
אז מה היה לנו ?
אין מה לעשות. אי אפשר להימנע מההשוואה ל"קרוז" הקודם שעשינו, לפני כבר 4 חודשים - גלפאגוס. קרוז ? בדיעבד, קצת מביך להעניק לו את השם הזה...
נכון. זה לא צודק. לא לא ממש הוגן. זו כמו לבצע תחרות ריצה בין בן גו’נסון עם סמים לבין הלן קלר. בלתי אפשרי. אבל אין מה לעשות. עושים את זה בכל זאת.
שם ? קליפת אגוז. ארוחות טובות, אבל, גודאמט !!! פה היינו לנו ממתקים מנטרלי טעם בין המנות העיקריות !! Tenedor Libre (אכול כפי יכולתך) פעמיים ביום. בוקר וצהריים.
בערב, כל ערב, מסעדה. מסעדת יוקרה.
היו לנו סה"כ 18 מרקים. מעולם, אף אחד מהם לא חזר על עצמו.
קיבינימט. אכלנו ארוחות ערב עם 3 מזלגות שונים, 3 סכינים שונים, 2 כפות ואינספור צלחות. אני רגיל לאכול בקושי עם מזלג אחד. אפילו את המרק !
שם ? כשהמדריך שלנו רצה לקרוא לאנייה, הוא נופף עם הכובע שלו. בדרך כלל, אחרי המתנה ממוצעת של חצי שעה, המסר עבר.
פה ? לכל מדריך/איש צוות היה מכשיר קשר. תוך שניות המסרים עברו. הכל תוקתק פה.
אפשר להמשיך. והרבה. אבל לא...
מתי עוד אני אעשה קרוז כזה ? כנראה שלא ביובל, ובטח לא בעשור הקרוב. יקר נורא. מה, אני, משוגע ? אבל. שייט. זה פשוט מפנק. ברמות. מגיע לכולם.
הקרוז מפנק. המלון מדהים. האוכל. הנקיון. המקצועיות. המקצוענות. האמפטיה. הרצון לעזור. כולם נחמדים לכולם. כל האמריקאים האלה. "אוי..סליחה..". "אוי...אני מתנצל...". הידע שלמדנו. הנופים המדהימים. ההתלהבות הילדותית, אך עם זאת המאוד אמיתית, מהרגשת הקצה. קצה העולם. התרגשתי פה, בערך כמו בפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל לפני 13 שנים. הכי תמים בשבעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה